<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — שער י"ד</h1>
<h2>דף כח:</h2>
אבל תורת ההקדש היא כמו שפרשנוה שבאמירה לבדה תופס ההקדש כדגר' [קידושין כ"ח ע"ב] אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכ"ש אם עשה בו שאר חזוקים שהוא יותר יפה להקדש. אבל מי שלוקח מן ההקדש לעולם אינו קונה אלא בנתינת הדמים. אבל יש בו ארבעה עניינים הללו. הענין הא' אם משך הלוקח חפץ מחפצי הקדש ובשעת משיכה היה בזול וקודם שיספיק לשקול כספו הוקר יש עליו לשקול כשעת היוקר כיצד משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים מ"ט בעינן ונתן הכסף וקם לו וליכא. הענין השני אם כשמשך החפץ היה בשעת היוקר והוזל קודם שיספיק לשקול את הכסף יש עליו מן הדין לשקול כשעת משיכה שלא יהא דינו גרוע מדין הדיוט כדגר' [שם כ"ט ע"א] משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. הענין הג' אם שקל את הכסף בשעת היוקר ולא הספיק למשוך את החפץ עד שהוזל אינו יכול לחזור ממה שנתן כלום שכבר נתפס בו הקדש כדגר' [שם] פדאו במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במאה מה שפדה פדה. הענין הד' אם שקל את הכסף בשעת הזול ולא הספיק למושכו עד שהוקר אין עליו שיוסיף להקדש ולתת כשעת היוקר ואע"ג דכי האי גונא הדיוט יכול לחזור כל היכא דאיכא מעות בלא משיכה כיון שבמי שפרע קאי אין דינו שיחזור בו כדגר' [שם] פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד על מאתים מה שפדה פדה ואמאי ה"נ לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ומתרצינן אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי. ואתה מוצא בדין ההדיוט שאנו דנים כדין ההקדש כגון לענין יתומים קטנים שממונים ע"י ב"ד או ע"י אפוטרופוס דיש בהם דרכים ששוין לדין הקדש ויש בהן דרכים ששוין לדין ההדיוט כגון אותן שיש בהם ליתומים תקנה לענין מקחם ומכירתן שלא השוו אותה בכל הדרכים להקדש שלא יתרחקו בני אדם מלישא ומליתן בנכסי היתומים. וזו היא ששוה להקדש שאם משך מן האפוטרפוס בשעת הזול ולא הספיק לשקול דמי המקח עד שהוקר כל מה שהוסיף הרי הוא ליתומים כדגר' [גיטין נ"ב ע"א] א"ר חנילאי בר אידי אמר שמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא מקני אלא בכספא כדגר' [שם] הנהו יתמי דהוו סמיכי גבה דההיא סבתא הויא להו תורתא שקלתה זבינתה ניהליהו אתו קרובים לקמיה דר"נ א"ל מאי עבידתא דמזבנת א"ל יתומים שסמכו אצל בעה"ב תנן והא איקר ברשותא דלוקח איקר והא לא נקיטא דמי א"ה היינו דרב חנילאי ב"א דלא מקנו אלא בכספא. וגרסינן נמי [שם] חמריה דמר עוקבא משכיה בארבעה ארבעה איקר וקם בשיתא שיתא אתא לקמיה דר"נ א"ל היינו דרב חנילאי בר אידי אבל כל מי שהוא לבר מאותו הדרך שפיר' דינן כדין הדיוט לפי שיש שם תקנה ליתומים. היכא שנטל להם אפוטרופוס שלהם מקח מבני אדם בשעת הזול ולא הספיק לשקול עד שהוקר אותו תוספת הוי ליתומים, ואם הוזל צריך לשקול כשעת היוקר כדגר' אמשיכו להו פירי איקור לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש זול סבור מינה היינו דר"ח בר אידי שלח ליה רב שישא בריה דר"א הא רעה היא לדידהו זמנין דמצטרכי להו (זוזי) [פירא] וליכא דיהיב להו. והיכא (שנטל) [דיהבא] האפוטרופוס זוזי של יתומים על חפץ שקנה להם בשעת היוקר ולא הספיק למשכו עד שהוזל ה"ז ראוי להם שלא יטלו מן המוכר אלא כשעת הזול. וכמו כן אם הוקר קודם שהספיקו למשכו ראויים שיתנו כשעת היוקר בשעה שרוצים למשוך שאלו היינו אומרים ברשותם נתיקר הפסידו דיימר המוכר נשרפו חטיכם בעליה כדגר' [שם] יהוב זוזי יתמא אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש איקור סבור מינה היינו דר"ח ב"א א"ל ר"ש בדר"א הא רעה היא לדידהו אתי למימר נשרפו חטיכם בעליה. והיכא שנטל אפוטרופוס שלהם זוזי על חפץ שיש ליתומים למכור בשעת הזול והוקר קודם שהספיק הלוקח ולמשוך החפץ דין הוא שישקול ליתומים כשעת המשיכה, ואם הוזל נמי קודם שיספיק הלוקח למשוך יש להם שיתנו כשעת הזול כדגר' [שם] יהיב זוזי ליתמי איקור לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש זול סבור מינה היינו דר"ח ב"א א"ל ר"ש בדר"א הא רעה היא לדידהו זמנין דמצטרכי להו זוזי וליכא דיהיב להו.
